<h1>צרור החיים הדרך העשירי סימן י"ג</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מתקנין קלקולים שברשות הרבים ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות וחופרין לרבים בורות שיחין ומערות, וכורין להן נהרות כדי שישתו מימיהן. וכונסין מים לבורות שיחין ומערות של יחיד. אם יחיד היה צריך, חוטטין אותן ושפין סדקיה, אבל אין חופרין אותן לכתחלה. וכונסין אותם מים, אע"פ שאינו צריך (להכין) [להם].
<h2>דף ד.</h2>
ופותחין הנהר שנסתם. ומותר להסב את הנהר ממקום למקום. ומשקין בית השלחין מן הנהרות המושכין מן האגמין, והוא שלא פסקו. ערוגה שחציה נמוך וחציה גבוה לא ידלנה ממקום נמוך להשקות למקום הגבוהה, שהוא טורח גדול. ודולין מים להשקות הירקות כדי לאכלן במועד, אבל ליפותן אסור. ואמת המים שנתקלקלה מתקנין אותה במועד. כיצד, היתה עמוקה טפח חופר בה עד ששה. היתה עמוקה טפחים מעמיקה עד שבעה. ואין עושין עוגות בעיקרי הגפנים כדי שיתמלאו מים, ואם היו עשויות ונתקלקלו, הרי זה מתקנן במועד.
<h2>דף ו:</h2>
ומושכין המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה כל השדה, ואם היתה שדה מטוננת, שהוא לחה, מותר להשקות כולה. ומרביצין את השדה במועד דכל אלו הדברים אין בהם טורח.
זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד, מפני שהם צריכים מים רבים ויבא לידי טורח. ועוד שלא יפסידו כל כך הואיל ולא השקם קודם.
ועכברים שהן מפסידין האילנות צדין אותן. ואמרו (ז', א') שנועץ שפוד בארץ ומכה בקרדום ואחר כך ינתקו ונמצא מקומו גומא. ובשדה האילן צד כדרכו. ובשדה הלבן צד בשינוי כדרך זו שאמרנו. ובשדה לבן הסמוכה לשדה אילן צד אותם בשדה הלבן בשנוי, כדי שלא יכנסו לשדה האילן.
<h2>דף ז.</h2>
וכותל גנה שנפלה, בונהו מעשה הדיוט, דהיינו צר בצרור ואינו טח בטיט, או גודר בקנים. וכותל הנוטה לרשות הרבים, סותר ובונה כדרכו מפני הסכנה. וכתב הראב"ד ז"ל דלאו דוקא לרשות הרבים, אלא אפי' למבוי גוי או לחצר, מפני הסכנה סותר ובונה כדרכו.
<h2>דף ח:</h2>
ועושין כל צרכי המת במועד כדרך שעושין בחול. ועושין ארון ואין צריך בצנעה, דהשתא כל בני אדם יודעין שיש מת בעיר ומפורסם הוא שהוא לצורך המת. ומה שאמרו אין עושין כובין [נ"א כוכין] במועד, היינו כדי למכרן לאחר המועד. ואין מפנין את המת ואת העצמות מקבר לקבר, אפילו מבזוי למכובד. והא דתנן עושין נברכת במועד, ר"מ ב"מ ז"ל פירש נברכת הכובסין והגיה עליו הראב"ד ז"ל וכן הרמב"ן, ופי' שהוא צורך המת ונקרא בקיע, והוא החפירה שעושין למת עכשו, והם היו עושין אותן לקבר (שמה) [שעה] עד שיחפרו לו כוך או בנין, ואותו הבקיע עושין במועד עד לאחר המועד שיעשו לו כוך או קבר לפי כבודו. והר"מ (ב"מ) ז"ל פירש בענין אחר אבל פירש לענין קבר.
ואומרין צדוק הדין בחול המועד. וכן אמרו בשם רש"י שאומרים קדיש וצדוק הדין בחול המועד, שאין זה הספד אלא הודאה וקבלת דין שמים. והר"מ ב"ן ז"ל כן כתב דאפילו בי"ט שני אומרים צדוק הדין כדרכו, אבל בי"ט ראשון שאין מתעסקין אין אומרים כלום. וכן כתב רב האיי ז"ל מנהגנו לומר קדיש על המת בי"ט שני, ולומר תתכלי חרבא למותנא. ואע"פ שר"י ן' גיאת ז"ל אומר שלא לאומרו, אנו על אלו הגאונים ז"ל נסמוך דהודאה.
אין נושאין נשים במועד ולא מייבמין. משום דאין מערבין שמחה בשמחה. (שישרה) [שישכח] שמחת החג מפני שמחת הנשואין. אבל מקדשין נשים במועד, ובלבד שלא יעשה סעודה, דדוקא בנשואין איכא שמחה, אבל בקדושין בלבד אין בו משום שמחה. ומחזיר גרושתו מן הנשואין אבל מן האירוסין אסור להחזירה שהרי תחלה היא לו.
<h2>דף י:</h2>
והמלקט עצים מן השדה, אם לצורך עצים מותר, ואם לתקן הקרקע, אסור. וכן המסיר חריות מן הדקל, אם לצורך בהמה מותר, ואם לעבודת הדקל אסור. ומתוך מעשיו ניכר לאיזה דבר מתכוין. והפותק מים לגנה, אם להשקות השדה אסור. ואם בשביל שיכנסו הדגים, מותר. ואין עושין קשרי ידים במועד, דמעשה אומן הוא. אבל מרככין ביד דמעשה הדיוט הוא.
<h2>דף יב.</h2>
כלל גדול אמרו במועד. כל שאינו עושה, אינו אומר לגוי ועושה. נמצא כי בחול המועד כל הדברים שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. וכתב הר"מ ב"ן ז"ל, ואסור למסור קבולת לגוי שאינה לצורך המועד לעשותה בחול המועד, ואפי' בביתו של גוי. ושוכרין את השכיר במועד לעשות לאחר המועד. ואין צריך לומר שמוסרין קבולת במועד לעשותה לאחר המועד. והמוסר שדהו לגוי באריסות או בחכירות או בקבלנות, אע"פ שהגוי חורש וזורע בה בשבת ובי"ט ובחולו של מועד, והדבר ידוע ששדה זו של ישראל הוא, כיון שיש לגוי חלק בפירות הקרקע אפילו בתוך התחום מותר ע"כ. ועל זה אמרו בגמרא (ע"ז כ"א, ב') באריסותיה קא עבד. וכתב הראב"ד ז"ל, ואם קבלו גוים בקבלנות לעשות מחיצה בשדה שלו או ברפת בקר שיש לו חוץ לעיר. בתוך התחום אסור אע"פ שהוא קבלנות ובדנפשיה קא טרח, דכיון דשכיחי התם אינשי חזו וסברי שהוא שכיר יום, חוץ לתחום מותר, דלא שכיחי ישראל התם, וליכא דחזו, ובחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אפילו חוץ לתחום אסור, שכל קבלנות אינו אסור אלא משום נראה ע"כ.
ואין מדיירין שדה בחולו של מועד, שזהו להכניס צאן לדיר כדי לזבל השדה, ואם באו מאיליהן מותר.
<h2>דף יב:</h2>
אין מתלעין את האילנות, אבל עוקרין את הפשתן מפני שהיא ראויה לחפיפה, פי' הראב"ד ז"ל שורין זרע הפשתן והנשים חופפות בו פניהם וידיהם להחליק את בשרם. וקוצרין את הכשות, שהיא ראויה להטיל לשכר.
<h2>דף יג.</h2>
ואין מביאין כלים מבית האומן אלא לצורך המועד, או אם חושש שמא יאבדו מביאין אפילו שלא לצורך. ואין מפנין כלים מחצר לחצר במועד אפילו מכעורה לנאה, אבל מפנה מבית לבית באותה חצר. ואם מפנה לתוך שלו אמרו בירושלמי (מו"ק ב', ד') דאפילו מנאה לכעורה, מפני ששמחה הוא לאדם (כשכר) [כשדר] בתוך ביתו.
<h2>דף יג:</h2>
יש דברים שהצריכום לעשותם בצנעה. אדם שפירותיו בשדה ורוצה להכניסם מפני הגנבים אמרו שיכניסם בצנעה. וכן המביא כלים מבית האומן ואינן לצורך המועד ואין לאומן מה יאכל, נותן לו שכרו ומניחן אצלו, ואם אינו מאמינו, מניחו בבית הסמוך לו, ואם חושש שמא יגנבו, מביאן בצנעה בתוך ביתו. וכל אלו הדברים אם [אי] אפשר לעשות בצינעה עביד בפרהסיא, כדאמר (מו"ק י"ב, ב') רב יוסף הוה ליה הנך כשורי עיילינהו ביממא א"ל אביי, והא תניא ובלבד שיכניסם בצנעה בתוך ביתו, א"ל צנעה דהני יממא הוא, כיון דבלילה בעי גברי יתירה ובעו מדברו דנורא אושא מילתא. אבל דבר האבד לא בעי צנעה, וכן הדיוט העושה מלאכת הדיוט לצורך המועד, לא בעי צנעה. והעושה לצורך אוכל נפש ומכשיריו, לא בעי צנעה. אבל מי שאומנותו בכך כל השנה, צריך צנעה, בין לצורך אוכל נפש בין לשאר צרכי מועד, כמו ששנינו הציידין והדשושין ובחנות פתוחה לרשות הרבים שכתבתי למעלה. והטעם, דכל שמוכר לרבים נראה כעוסק במלאכתו של כל השנה, וכן כתב הר"ם ב"ן ז"ל.
<h2>דף יח:</h2>
ודנין דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות במועד, ומי שלא קבל עליו הדין משמתין אותו במועד. וכותבין במועד קדושי נשים הרי את מקודשת לי, ודבר האבד הוא, שמא יקדשנה אחר. וכותבין גיטין למי שרוצה לצאת בשיירה ותשאר עגונה. וכותבין שוברין, שאם יאמר הלוה שלא יפרע עד שיכתבו לו שובר, אם לא יכתבו לו, יפסיד המלוה. וכן כותבין שטר חוב אם אין המלוה רוצה ללוות עד שיכתבו לו השטר. וכן כותבין מתנת שכיב מרע ומתנת בריא, שמא ישכחו העדים. וכותבים פרוזבלין. וכותבין אגרות שום, ב"ד ששמו נכסיו של לוה ונתנו לו למלוה. וכותבין אגרות מזון שקבל לזון בת אשתו. וחליצה ומאונין, דשמא לא ימצא ב"ד אחר המועד. וכותבין שטרי ברורין, זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, וכותבין הטענות כדי שלא יכפרו בטענותם ובבירורן. וגזרות ב"ד שגוזרין על מי שחייב נדוי או מלקות. ויש מתירין לכתוב אגרות שלום, כי שמא לא יזדמן לו שליח לאחר המועד. וכן דעת רי"ף ז"ל.
<h2>דף יט.</h2>
אסור לכתוב במועד ספרים תפילין ומזוזות. ואפילו להגיה אות אחת בספר אסור שזו אינו לצורך. ומיהו אדם הצריך להרויח פרנסתו כותב תפילין ואפילו אינו צריך אלא להרויח שום דבר בפרנסתו כותב, כדאיתא בירושלמי אי את ידע דאת שתית קונדיטון [נ"א שתיתה ונדיטון] שרי. וטווה ציצית לטליתו בלי שום שינוי, דצורך מועד הוא. וגודלין פתילות במועד דמעשה הדיוט הוא, ועושין, דצורך י"ט הוא. ואפי' לבית הכנסת שרי, דמצוה היא.
